מסינהלי לאנגלית: רנג'יני אובייסאקרה (Ranjini Obeyesekere)

מאנגלית לעברית: מיתר הלל קורמן

מֵי שְׁטִיפַת כֵּלִים

מְלֻכְלָכִים

הַמֹּחַ הוּא מִטְבָּח.

לְמִידָה, מֵי שְׁטִיפַת כֵּלִים.

אֲנִי מִתְרַפֵּס, גּוֹמֵעַ.

עוֹרְבִים שְׁחֹרִים מִתְקַהֲלִים

לְגָרֵשׁ אוֹתִי.

קָשֶׁה לְהִמָּלֵט.

הַמַּיִם עוֹמְדִים וְלֹא מִתְנַקְּזִים,

עִם שְׁאֵרִיּוֹת מַצְחִינוֹת

מִצַּלְּחוֹת שְׁבוּרוֹת.

אֵין בָּהֶם טַעַם,

אֵין בָּהֶם שֹׂבַע.

קְלִפַּת קוֹקוֹס נִזְרֶקֶת, פּוֹגַעַת –

מֵרִים רֶגֶל, מְיַלֵּל,

וּבְכָל זֹאת אֵינִי יָכוֹל לְהִנָּתֵק

מֵהַנִּקּוּז.

כָּל מָה שֶׁנָּתַן חַיִּים

לְקִיּוּם חֲסַר חַיִּים –

מֵי שְׁטִיפַת כֵּלִים.

הַטַּעַם הַיָּחִיד

בְּחַיִּים חַסְרֵי טַעַם –

שְׁאֵרִיּוֹת מַצְחִינוֹת.

*

זה קרה באחר צהריים חמים בטרינקומאלי. ישבתי בצל עצי הקוקוס, שותה מי קוקוס מפרי שפוצח לעיני, וגללתי בעיון בשירים סינהליים מתורגמים לאנגלית. קליפת קוקוס זרוקה על הארץ, משכה את תשומת ליבי מסיבה לא ברורה. רגע אחר כך נתקלתי בשורה הבאה: "קְלִפַּת קוֹקוֹס נִזְרֶקֶת, פּוֹגַעַת". זה היה הרגע שבו פגשתי בשיר של סירי גונסינגה.

סירי גונסינגה (1925–2017) לא היה רק משורר. הוא היה כוח של שינוי. היסטוריון אמנות, מבקר ספרות, במאי תיאטרון, אבל מעל הכל מהפכן. נולד בקגאלה, למד בסורבון, לימד בקנדה, ובשנות החמישים עשה את מה שאיש לא העז - הוא שבר את השירה הסינהלית הקלאסית. במקום חרוזים ומשקל קבועים, הציג שירה חופשית שהתבססה על השראה מודרניסטית מערבית. במובן מסוים, הוא עשה למודרניזם הסרי-לנקי מה שעמיחי עשה למודרניזם הישראלי - הביא את השפה היומיומית אל השירה הגבוהה.

האוסף "Mas Lē Näti Äṭa" - "עצמות ללא בשר" או "עצמות מולבנות" (לא תורגם לעברית) משנת 1956 היכה גלים, גם בתוכן וגם בשפה. היא הייתה יומיומית, ישירה ולעיתים אפילו גסה. זה היה משהו חדש באי.

"Dirty Dishwater" מתחיל בדימוי מפתיע - המוח שלנו הוא מטבח, והידע שאנחנו רוכשים הוא מי שטיפת כלים מלוכלכים. גונסינגה לא מפחד מהדימוי הזה וצולל ישר פנימה. הוא מתאר את עצמו כמי שמתרפס וגומע שאריות מסריחות, מוקף עורבים שחורים, נפגע מקליפת קוקוס שמישהו זרק.

השיר מתחיל מדימויים מאוד מקומיים. עורבים שחורים שמקהילים בסרי לנקה מזוהים עם טיהור ומוות, וקליפות קוקוס שמפוזרות בכל רחוב הן חלק בלתי נפרד מנופי האי. ועדיין, גונסינגה מייצר שאלה אוניברסלית. מי מאיתנו לא חש פעם שהידע שהוא צרך הוא בעצם זבל? מי לא הרגיש תקוע במערבולת של מידע שלא מזין אותו באמת?

יש במבנה השיר משהו שמזכיר את "The Waste Land" של ט.ס.אליוט - התמונות המקוטעות, הדימויים הארציים. הביקורת החדה על התרבות שלנו. גם גונסינגה מציג לנו נוף שבור, אבל עושה את זה דרך המטבח (הסרי-לנקי).

באותו אחר צהריים בטרינקומאלי, אחרי שסיימתי לקרוא את השיר, הבחנתי במוכרת בדוכן הפירות. היא רכנה מעל גיגית מלאה במים עכורים - מי שטיפת הכלים שלה. פתאום הבנתי שאני יושב באמצע השיר. הקליפות סביבי, הקוקוס בידי, הקשית בפי, והמחשבה על הידע הרעיל שאני בולע כל יום (מיד אחר כך עברתי לעלעל בחדשות).

גונסינגה מאלץ אותנו להביט ברפש, ולשאול אם אנחנו מסוגלים להמשיך לגמוע אותו.

חלק שני | ישראל 2025

מתעורר בשמונה בבוקר, אל תוך הכעס המוחלט שתמיד מעיר אותי. מחשב צעדים בזהירות - לא לעצבן אותו, ושהוא לא יעצבן אותי. כואבות לי הברכיים מלישון באוטו הקטנטן הזה. אישה הפכה לכיכר לחם, בחלום. כל הזמן הייתי צריך ליווי. מנומנם ואגרסיבי, מיישר את הרגליים בישיבה של ילד, עוד חצי ישן בתוך עצמי. השמש באילת חזקה מאוד, עולה לאט מעל התכול אפור של הים העמוק הזה. אין פה שקט. יש פה בדידות.

עושה את הטעות של להיכנס לטלפון. מסתכל בווצאפ. בפייסבוק. סרטונים מצחיקים. אני אוהב לצחוק. אנשים עם מבטא סקוטי כבד עושים שטויות. שיכורים. למי יש כוח להיות שיכור.

אני רוצה לצאת מאילת. להתחיל לזגזג את המדבר. קודם צריך למלא דלק. וצריך הרבה פירות. חייב הרבה פירות. מעניין אם הפירות באילת טעימים. ברלין של לו ריד מתנגן ברקע. אכלתי אגוזי מלך. תכף נעשה סיבוב בים, ואז נחתוך מהעיר המפגרת הזו.

לא יודע למה אני כועס אפילו. אתמול בחושך נסעתי ליד המלונות, ליד חוף המעבדה, בראשי מתגלגלים כל אותם אחרי הצהריים. מה מזה היה לי כיף? בטח לקפוץ מהמזח אל הים האדום. יותר מזה אני לא זוכר, מלבד את השאיפה הטוטאלית להגנה - זה מה שעניין אותי. אולי זה מה שמעניין אותי עד היום. קפוא בתוך עצמי, מסודר, מאורגן, מחושב. מוריד את הקלפים בדיוק בזמן ולא שנייה לפני. אבל האמת שגם לא אכפת. כבר באמת לא אכפת לי להיפגע. זו רק פגיעה. זה רק כואב ומרגש ומרטיט ומחייה; לשחק את המשחק עם כל השחקנים פתוחים.

איך הייתה נראית ישראל אם היא הייתה מרשה לעצמה להיפגע? מורידה את הראש אל פני השטח? אולי היא לא הייתה קיימת יותר. אויביה היו ששים על הישות החלשה. מה זה להיפגע בכלל? מה מביא ליותר אובדן בחיי האדם - הפגיעות או הגאווה? מדינה שמדברת שפת מלחמה, הלא יענו לה בשפת מלחמה? לדמיין את ישראל פשוטת ידיים, כלי הנשק נמקים על הרצפה, החזה יורד מהחזה, יורד מהלב. קשה לדמיין את זה. בתמונה הזו אולי, ישראל יפה, וזקנה, ואפשר לראות בה את הזוהר המקורי.

עיניה של ישראל חומות או כחולות? כחולות. פיה פתוח קמעה, שואף אוויר מיקום אחר שאנחנו לא יכולים להבין או לראות. שיערותיה שואבות אנרגיה ממעמקי האדמה, הכוח שלה פועל בכל הארץ שהופכת מישורית תחת עיניה. היא חמה. אולי אפילו חרמנית; חרמנות שאין בה מיניות, רק הטירוף להשחית. על מי היא כל כך כועסת? על מה? כולם עשו בה כבשלהם. זה אכן מכעיס. מי הקשיב לה בפעם האחרונה? שאל? שמע? חיכה לתשובה? דחפנו את אלוהים לגור בתוכה עמוק בתוך האבן, וכידוע לכל האלוהים שלנו שונא נשים. רוצח נשים. הכנסנו את הרוצח אל תוך הגרגר שלה, אפילו לא רואים את הקיום שלה בפנים. זה מסכסך את התאים אל תוך עצמם. אלוהים והיא במלחמה; כל אחת מנסה להרטיט את החוט אל הרצון המקורי.

האם יש עדויות למי היא הייתה לפני? איפה אפשר למצוא את הרוח המקורית, הלא פגועה, השלמה בתוך הטבע? רוח מדבר, רוח הר, רוח שפלה, רוח צפון? בעבר בני האדם ידעו את מי לעבוד. אולי במערות הפרה-היסטוריות, בהן השתכן האדם בצאתו מאפריקה אפשר לראות סימנים. אני מנסה להרגיש את זה, וכועס. למה. אולי בגלל השבר הסורי אפריקני הזה, המלא במתח. אפריקה לא רוצה לפגוש את אסיה. אסיה שונאת את אפריקה.

ואולי זו עוצמה, עוצמה חסרת שיעור, שאין להכיל; עוצמה שאני מתרגם לכעס. אני מאוד פוחד מהעוצמה של ישראל. להרגיש אותה יכול לגרום לשיגעון. התדר כל כך עתיק עד שאי אפשר להניח עליו את עמוד השדרה. אולי המהפכה של ישראל עוד לא הגיעה, עוד לא התחילה. אולי כל המונותאיזם היה טעות, ובכלל יש לנו עוד מה לתת לעולם חוץ מכותרות שוברות לב ואכזריות; כמו חייל בדיל במלחמת עולם.

אהרן שבתאי הוא בין ענקי הספרות והשירה המודרניים העבריים, שבאמתחתו עוד להמשיך ולכתוב, ליצור, ״לשורר״ ולפרסם ספרים בתפוקה משגעת. רק שנה שעברה הוציא את ספרו ״רקוויאם״ – ספר המכיל איזה קסם, לטעמי, קסם מלנכולי נעים של שיירה המובילה את המשורר בדרכו האחרונה, בלווייתו, בעודו שוכב בארון העשוי מנופי ילדותו.

לא מזמן ראה אור ספרו האחרון של שבתאי – ״חרוזי תה לשליט״. כשפרסם המו״ל – צ׳יקי ארד – על הוצאת הספר בהוצאת ׳מעיין׳, זו אשר הקים לתחייה במיוחד בשביל פרסום הספר הזה – לא הבנתי על מה המהומה. גם אני כמובן התלהבתי – עוד ספר לאהרן! שיכתוב, שיפרסם, כמה שיותר. ויחד איתי התלהבו רבים נוספים.

אך אז קראתי את דוגמאות השירים. מודה – לא הבנתי מה אהרן רוצה. כלומר, תמיד קשה להבין מה אהרן רוצה, תמיד ישנה הרגשה שהוא באיזו שיחה פרטית עם עצמו, שיש צורך להיות לו בתוך המוח והנפש כדי להבין היטב את שיריו (סוגיה אחרת עליה ניתן לדבר ארוכות וגם שם לא חסרה לי ביקורת), אבל הפעם זה היה משהו אחר – הרגשתי שאני קורא שטויות, לא שירה, גם לא את אהרן שבתאי.

לא אאריך בביקורת על הספר ועל שיריו, זו לא כוונתי בכתיבת המאמר הזה. לאחר שכל מה שראיתי הוא הערצה והאדרה של הספר הזה – דבר שבלבל אותי לחלוטין ולעתים עצבן אותי – נתקלתי בפוסט פייסבוק של יהושבע סמט-שינברג. זהו פוסט ביקורת נוקב, ויותר מאשר הוא מבקר את הספר, הוא מבקר את ההתלהבות ״הצבועה״ של הביצה ושל מעריצי שבתאי, לדבריה. והאמת היא שהסכמתי איתה. סוף סוף, פעם ראשונה מאז צאת הספר, ראיתי מישהו אחד שמעז לדבר בגנותו של הספר, שמעז לומר כי גם אהרן שבתאי יכול להוציא ספר לא מוצלח.

מה שהדהים אותי היה הדבר הבא: מהומת התגובות לפוסט הזה. לא מהומה, מלחמה! עקיצות, גידופים, המון רעל מותז בין המשתתפים. תוך כדי הקריאה הרגשתי כי אני עד לשני מחנות מובהקים – אך מה טיבה של החלוקה, מהו המנוגד בין המחנות, על מה נלחמים – את זה לא הצלחתי להבין. מצד אחד – מהללי שבתאי רבים הטוענים כי הביקורת של סמט-שינברג אינה רלוונטית, תעלם בהיסטוריה כמו ביקורות רבות אחרות, הצהרות מרחיקות לכת דוגמת ״מי שאינו מבין את הספר הזה של שבתאי אינו מבין שירה כלל״, לא פחות! ומצד שני – שבתאי המתחזה למשורר, מלך עירום אשר מעולם לא היה מלך, הכללת כל שיריו כאילו אין להם דבר וחצי דבר בהשפעה על השירה העברית, כאילו אין הוא משורר כלל וכלל. מעטות היו התגובות שראיתי אשר הצליחו להחזיק מתח מסוים, אשר ראו את המורכבות של אהרן שבתאי וכתיבתו בכלל אל מול הספר הזה בפרט.

תוך כדי גלילה וקריאה בתגובות, שמתי לב שאני נתקל הרבה במילים ״שמאל״ ו-״ימין״ על הטיותיהן השונות. פתאום הבנתי. עברתי על הפרופילים של המגיבים. לפתע הכל ברור – שונאי שבתאי, ברובם, משתייכים לימין הפוליטי (ציונות דתית בעיקר, כמו כותבת הפוסט) ואילו היוצאים להגנתו בחירוף נפש משויכים כנראה לשמאל הפוליטי (תל אביביים כאלה, אתם יודעים). פתאום הרגשתי לבד – לא השתייכתי למחנה שאני אמור להשתייך אליו (איש שמאל, יש שיאמרו רדיקלי, באופן מובהק – שמסכים עם ימין ״חזק״ פוליטי).

האם אני אכן לבד? אם כן, איזו בושה. חבורה שלמה של אנשי ספרות, שביחס לפוסט בפייסבוק נראים כמו המון, אבל בעצם הם כלום, קומץ קטן ההולך ונעלם בתוך חברה לא-קוראת, לא-כותבת ומנוונת. אלה חבורה של אנשים מנופחים מחשיבות עצמית, שבטוחים שכל מילה שלהם בפייסבוק היא הרת גורל – ועד שהם מתווכחים בתשוקה על שירה, הם מגייסים את טעמם באופן ברור על פי דעותיהם הפוליטיות, אשר להן ולשירה עליה מדברים אין באמת דבר וחצי דבר, כאילו אין שירה כשלעצמה, כאילו אין בעיות דחופות יותר לספרות העברית – זו אשר מצד אחד עוברת אינפלציה, הוזלה (הוצאות ספרים כלכליות, משוררי אינטרנט וכו׳), ובכל זאת באותה נשימה הולכת ונמחקת (בעצם, זה אותו הצד).

כמה עצוב שעד שיש שיח ער על ספר חדש ועוד של משורר במעמדו של אהרן שבתאי, כולו מגויס לאידאולוגיות אשר אין להן ולשירה (כשלעצמה!!!) כל קשר. איזה מיאוס מהסצנה הספרותית הזו, מהביצה הזו, שחבריה רק מחכים לומר את דבריהם, שכל אחד מהם בטוח שרק על פיו יישק דבר, שכל כך מלאים בחשיבות עצמית – כל אלה רק מוסיפים למיאוס מהספרות העברית העכשווית, לרידודה וניוונה.

זוהי מראה לאנשי הספרות העברית היום: אלה הצועקים גוועלד נוכח היעלמות הספרות העברית הם אותם אנשים המעוניינים לשומרה כמועדון קטן וסגור, מועדון אשר יענה על צורכם להתנגח ולהרגיש בעלי חשיבות ומעמד, כאשר בפועל אין הם אומרים כלום ואינם מדברים לגופו של עניין, אינם מעוניינים באמת בשיחה ובניגודים אשר יצמיחו דבר מה חדש ומעניין ממנה. שום דבר כזה, העיקר שישמעו אותם. על זה נאמר: טפו עליכם.

האמנות מאבדת מהאוטונומיה שלה, ומשימת הדור הצעיר היא להשיב את האמנות כולה אל חיק עצמה, כדי שתשכון בעצמה, להצליח ליצור מרחב אמנותי ויצירתי אמתי, מרחב בו ניתן להתנגד (גם אחד לשני) ולהתפתח מתוך ההתנגדות וחוסר ההסכמה, ולא לבטל (ואם אכן יש לבטל דבר מה תהיה זו ״תרבות הביטול״). יש לעסוק בפיתוח היצירה העכשווית, קודם כל ולפני הכל. לא רצח-אב ולא נעליים.

מתוך ״חרוזי תה לשליט״ מאת אהרון שבתאי

עין בוקק. 20:15. קיה פיקנטו תפלה. שכורה. 104 fm. אם כבר נסיעה אל תוך המטריקס אז עד הסוף. ברדיו משוחררות החטופות הראשונות בעסקה. התקשורת מאוננת על הסבל, מתפלשת בו. כולם רוצים להיות חלק מהרגע הזה. גם אני. אני מרגיש בתוך האוטו את הפסיכוזה שהן מביאות איתן מהמנהרות; העולם האחר שמחכה לכולנו מתחת למעטה הכל כך עדין ופריך של העולם הבטוח והגאה שאנחנו מנסים לקיים.

יהודייה אחת = שלושים ערבים. סולם גזע עליו כולם מסכימים.

יהודי חי = מחבלים שרצחו הרבה אנשים.

יהודי מת = מחבלים שרצחו מעט אנשים.

אבל לא, זה לא הזמן לסוריאליזם. הכאב שלהן אמיתי. בלתי נתפס. אני חושב שאני מרגיש את הקצה של הרעד המטורף הזה, הבלתי אפשרי הזה; ועכשיו כל עם ישראל הולך לעטוף אותן, לנסות להפיג ולמוסס את תמצית הסבל לתוכו.

אבל כל אחד חי בגיהנום שלו, והן יחיו בגיהנום משלהן; גיהנום שמשתכפל בוִירוּסִיוּת כמעט בלתי ניתנת לעצירה, מחויב לשכפל ולשעתק את עצמו עד שיהיה לדמות החברה עצמה. לא. אבל זה לא הזמן. זה לא זמן הוירוס. זה הזמן שלהן, של האמת שלהן, של השבי שמזעזע את קירות התודעה, של הבלתי אפשריות של הקיום.

אני סב סביב זה, מרגיש שנוגע-לא-נוגע. קשה לכתוב את זה, יש בזה משהו מהמם. העוצמה שלהן לחיות דרך זה. אני רוצה לחבק אותן בנפשי, ולא מעז. אני ממש לא בטוח שהן רוצות חיבוק נפשי מזר כעת. אני לא בטוח שהן רוצות את עם ישראל.

אני בעצם שמאלני מתנשא. מאוד. עד סחי. חושב שאני יודע הכל, ומבין הכל, וחכם מכולם, ושיש לי פתרון. מגעיל. מבוצר בעירי תל אביב, הולך גאה ודמי דם השליט הלבן. נסעתי לים המלח דרך ירושלים על כביש תשעים. במחסום לצאת מהארץ שלהם (ששלנו) לארץ שלנו (ששלנו) לא עוצרים אותי לתשאול. ישר יודעים; הכל כתוב על הפנים.

אבל האמת היא שאין בי כעס. לא על עצמי ולא על אחרים. אני יוצא למסע בארץ ישראל לנסות להבין מי מתגוררים פה (אם זה בכלל אפשרי). כנראה שלא אכיר יותר מדי משיטוטי הקצר. בינתיים השדרנית מתחננת לשדרן השטח שיתן לה לשמוע את המסוק של החטופות נוחת מהגיהנום. למה זה מחליא אותי כל כך? אולי כי שום דבר לא השתנה בגיהנום? לא, הן באמת בחוץ. הן באמת בחוץ. עכשיו הן נשארות רק עם הגיהנום שממשיך לחיות בפנים, שימשיך לחיות בפנים, ולעולם לא ימות.

אני גם מתרגש בשביל החטופות. בשביל המשפחות. ועדיין לא יכול לשאת את המסיבה. לא יודע מה הייתי רוצה להרגיש. לא יודע מה הייתי רוצה שהחוויה הקולקטיבית תהיה // (אולי חוויה של שתיקה). אני לא יודע.

הן מחייכות מהמיניבוס. איך זה מרגיש לחייך את החיוך הזה? מלא בשוק, בלבול - הלב זז לכל הכיוונים? למה אני כל כך רוצה להבין? לחדור אל לב החוויה. בגלי צה"ל הכינו ג׳ינגל מיוחד לרגל הארוע. אחרי זה ראש לשכת עורכי הדין מנסה למכור לי עורכי דין משרתי מילואים. אולי זה זה. הרי כולם רוקדים על הדם; מנסים להרוויח נקודה קטנה, להרוויח איזו נקודה קטנה מהסיטואציה.

אולי זה יותר עמוק. מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר הוא קריעה של עולם המציאות. כל המילים במהדורות, כל ההפצצות מהאוויר, כל הניצחונות המוחלטים; כולם היו ניסיונות עקרים לתפור במהרה את העולם בחזרה לעולם שהיה. לא הפנמנו כלום. לא הבנו כלום. נפערה לפנינו באר הגיהנום המוחלט, ופחדנו להביט פנימה. החטופות גרו בבאר הזו. נשמו אותה. שתו אותה. הפכו אליה.

אנחנו מקבלים משלוח של הבשר החי מהעולם האחר. איך מתמודדים עם זה?

החברים שרים עכשיו למיניבוס של החטופות ׳עם ישראל חי׳. הם ממשיכים להוכיח את טענתי ברעיונות דלים לכסות את הפער.

עם השנים האמונה שלי בשתיקה רק מתחזקת. אני חושב שהגיע לחטופות שנקבל אותן בשתיקה. לא בשתיקה של אבל. בשתיקה של הקשבה והכלה; היכולת לקבל את השיר הקטן שהן בטח שרו לעצמן כל תקופת השבי, השיר הפרטי שהשאיר אותן בחיים, שלבטח ממשיך להיות מושר בלחש קטן. לתת להן לבוא אל מי שהן רוצות, לחבק כשהן רוצות. מקום לעצמן משלהן.

אבל עכשיו הן בשביו של עם ישראל, ועם ישראל יחליט מה יתנגן.

רישום: עטר הרזון

האריה הוא מזל קיץ נוטף זיעה, מסריח ודביק; מזל של חום, אהבה ורביצה ארוכה על הספה אחרי לילות של שתיה.

בני ובנות מזל אריה בעלי אישיות לוהטת עד כדי כוויה מהשמש!

בתקופה זו שרוב בני המזלות יוצאים לחופשה, מזל אריה אוהב לפלוש למקומות חדשים - בעיקר איפה שהאוכל והסמים יגיעו ישר לשולחנו בלי מאמץ, כיאה למלכה.

כמלכי החיות הם/הן נלהבים ודינמיים בעלי אישיות כריזמטית שלטת!

ברגע שהם מציבים לעצמם מטרה או החלטה, הם מיד ירדפו אותה בנחישות וכדאי מאוד שלא לעמוד בדרכם.

ככל שהאריות מודעים לכוחותיהם, הם יכולים להישבר בקלות; כך בשעת חולשה הם נוטים להשתכר בקלות, נוהמים על החברים שלהם, מתמכרים לממסי בקלות – ובסוף נוטים להתאכזב ולהתייאש.

הם מקיפים עצמם באנשים שהם סומכים עליהם רק על מנת להשיב להם ביחס משפיל (מתוך רצון לשעבדם, כך שישרתו אותם טוב יותר).

האריות הם מנהיגים באופי, אבל יכולים להיות אגואיסטים ויהירים; יילכו שבי אחר הרעיונות הטובים, אולם גם אחר הגרועים ביותר.

הם/הן אינם חסינים בפני החלטות גרועות ואינם אוהבים לקבל ביקורת.

כיאה לחיה ממשפחת החתולים הם אוהבי ליטופים, מחמאות ומבטים בעיניים עד כדי סינוור שאומר: "אתם גדולים מהחיים".

האריה, שידוע בתשוקה ורומנטיקה, אוהב להזדיין בחוץ במקומות מפוקפקים כמו מוסכי אופנועים בדרום העיר, קניונים ממוזגים, שווקי פשפשים וכו'.

בכנות ונאמנות יפנקו את חבריהם בסמים איכותיים, כך שאש האריה תמיד בוערת ומחממת ישבנים בכל אסם או בר באזור פארק המסילה.

כנראה שתמצאו אותם בבאנהוף לפחות פעם בשבוע.

ברדיפה אחר בילוי כיפי בקרב מזל אריה, סביר שתבלו איתו שעות בצפיה בסדרות ודיבורים אינסופיים על צלמים.

לאריה יש נטיה להיסחף בסיפורים (יתכן שעוד יכתוב תסריט שיהפוך ללהיט!).

הכסף מבחינתו הוא משני כי בדרך כלל הוא טחון או שכסף בא אליו בקלות בלי מאמץ או עבודה קשה; גם ככה הכסף נעלם בקלות כמו שבא.

לסיכום, הישמרו לא להרגיז את האריה – הטופרים יכולים לפגוע בכם בצורה קשה.

מזל אריה אוגוסט 2025

חודש אוגוסט 2025 מביא עמו תמהיל מחניק של אנרגיות קוסמיות משומשות כמו טי שירטים דבוקים לגוף, מה שכנראה יעצב את חיינו האישיים, הרומנטיים והמקצועיים. משיא הזוהר של עונת אריה ועד להרהורים העמוקים של נסיגת מרקורי, הכוכבים מזמינים אותנו לברר, לנקות מחדש את הפילטר של המזגן; ועד למציאות מבריקות באפליקציות שידוכים.

תחילת החודש: זוהר עונת אריה והבזקי אש רגשיים:

החודש נפתח עמוק בתוך עונת מזל אריה; מה שמביא איתו אנרגיה של ביטחון עצמי, יצירתיות ורצון לזרוח. זוהי תקופה מצוינת להתמקד בעצמכם, בכישרונות שלכם ובכל מה שמייחד אתכם. הלב פתוח יותר, ואנו רוצים לחוש הערכה ואהבה.

1 באוגוסט: ונוס במזל סרטן יוצרת זוויות מאתגרות עם סטורן באריה ונפטון באריה; וכמובן נסיגת מרקורי שהיא תחילת חודש עשויה להביא תחושות של ילדותיות, חוסר ביטחון,בזבזנות, הקרנות רגשיות ,בגידות בבני הזוג ורגישות לדחייה. בתקופה זו אתם ממש מתנהגים כילדים קטנים ובכיינים.

● במערכות יחסים. חשוב לזכור שמי שמתאים לכם ימצא את דרכו אליכם, וזו תקופה טובה לעבד רגשות עמוקים הקשורים לערך עצמי בקשרים.

אמצע החודש: שיא ירחי ובהירות רגשית

● 6 באוגוסט: מאדים נכנס למזל מאזניים. האנרגיה הפעלתנית של מאדים תעזור לכם לעבור את שלבי החרטות ועוברת להתמקד באיזון, הרמוניה ודיפלומטיה ביחסים. זו תקופה טובה יותר לפתור תסביכי אבות ברוגע ולחתור לשיתוף פעולה.

● 9 באוגוסט: ט׳׳ו באב - ירח מלא במזל דלי - ליל אהבה שמח

הירח המלא הזה מאיר את הצורך שלנו בחופש, עצמאות, קהילה וחדשנות. הזמינו את בני זוגכן לדייט של ארוחה אירוטית (טיפ: שתפו עוד זוגות בחוייה המינית הזאת בכדי להעצים את כח התשוקה שניתן לכם/לכן).

● זהו זמן טוב להתחיל לשחרר ולהיפתח לעולם. מספיק עם הדחיות! התחילו לפעול מבחינה אישית וקהילתית. כל אלו יביאו אתכם לשיאים רגשיים או להארה לגבי חברויות חדשות ומטרות עתידיות.

חשוב לציין: נסיגת מרקורי באוגוסט 2025 מסתיימת ב-11 באוגוסט!

● 11 באוגוסט: נסיגת מרקורי במזל אריה מסתיימת.

אם חוויתם בלבול בסמי ההזיות שלכם, תקלות במערכות היחסים או עיכובים בחודש הקודם (יולי), כעת האנרגיות מתחילות להתבהר; השמש מתחילה לזרוח מהתחת. מרקורי חוזר לתנועה ישרה במזל אריה, מה שיביא איתו זמן איכות במסיבות הסופ"ש של רחבת ה"פאי" – צלילות מחשבתית על קטמין, חשיבה ממוקדת בטריפים וביטחון מחודש בקוק.

זוהי גם הזדמנות ליישם את התובנות שאספתם באוסף שירי פרידה שנכפו עליכן/ם בתקופת הנסיגה.

● 12 אוגוסט-20 אוגוסט :התארגנות, סכנות ויצירתיות מפתיעה: אמצע אוגוסט עשוי להיות פריצת דרך קסומה. נוגה וצדק מתאחדים בבית השנים עשר החלומי שלכם; אתם באמצע החופשה על הספה, ממיסים חומות רגשיות ומציפים את ליבכם בחמלה. אם עברתם פרידה או התאבלתם על אהבה שמעולם לא ממש הגיעה, שבוע זה יכול להביא גל של שלווה (או!) מכה מתחת לחגורה שתעזור לכם להבין את ה"למה" של הכל. מצד שני, חיבור עם נשמה סגולה עשוי לצוץ לפתע עם תחושת הבלתי נמנע. רק היו מודעים: מה שמרגיש שנועד, עדיין עשוי להזדקק לזמן כדי להתממש בחיים האמיתיים.

● 22 באוגוסט: השמש נכנסת למזל בתולה. אנו עוברים מעונת האריה הזוהרת לתקופה ממוקדת יותר של פרטים, ארגון, יעילות ובריאות. זוהי אנרגיה של "חזרה לבית הספר", המעודדת אותנו להתמקד בהרגלים קטנים שיכולים להוביל לשינויים גדולים.

זו אפשרות להביא להתעלות או לפירוק – הכל תלוי ביכולת שלכם/כן להתמודד עם נושאי שליטה וכוח בבגרות.

פרט לאובמה, קלינטון, שמעון פרס, נפוליאון בונפרטה (וכמובן מדונה) – יש גם לנו כמה לביאים ולביאות מקומיים!

● רועי ׳מאן׳ כהן 1/8

יוצר סדרות רשת (מי יעז לתת ביקורת?)

צילום: משה גרשון

● אלה נובק 10/8

משוררת, מתרגמת, לביאה אמיתית

צילום:סלפי

● צחי אבינעם 7/8

משורר, עסוק בשאלות קיומיות ("כמה פעמים צריך להרוג את אלוהים?")

צילום: לילך פינקלברג