מי שטיפת כלים מלוכלכים / סירי גונסינגה (Siri Gunasinghe)
מסינהלי לאנגלית: רנג'יני אובייסאקרה (Ranjini Obeyesekere)
מאנגלית לעברית: מיתר הלל קורמן
מֵי שְׁטִיפַת כֵּלִים
מְלֻכְלָכִים
הַמֹּחַ הוּא מִטְבָּח.
לְמִידָה, מֵי שְׁטִיפַת כֵּלִים.
אֲנִי מִתְרַפֵּס, גּוֹמֵעַ.
עוֹרְבִים שְׁחֹרִים מִתְקַהֲלִים
לְגָרֵשׁ אוֹתִי.
קָשֶׁה לְהִמָּלֵט.
הַמַּיִם עוֹמְדִים וְלֹא מִתְנַקְּזִים,
עִם שְׁאֵרִיּוֹת מַצְחִינוֹת
מִצַּלְּחוֹת שְׁבוּרוֹת.
אֵין בָּהֶם טַעַם,
אֵין בָּהֶם שֹׂבַע.
קְלִפַּת קוֹקוֹס נִזְרֶקֶת, פּוֹגַעַת –
מֵרִים רֶגֶל, מְיַלֵּל,
וּבְכָל זֹאת אֵינִי יָכוֹל לְהִנָּתֵק
מֵהַנִּקּוּז.
כָּל מָה שֶׁנָּתַן חַיִּים
לְקִיּוּם חֲסַר חַיִּים –
מֵי שְׁטִיפַת כֵּלִים.
הַטַּעַם הַיָּחִיד
בְּחַיִּים חַסְרֵי טַעַם –
שְׁאֵרִיּוֹת מַצְחִינוֹת.
*
זה קרה באחר צהריים חמים בטרינקומאלי. ישבתי בצל עצי הקוקוס, שותה מי קוקוס מפרי שפוצח לעיני, וגללתי בעיון בשירים סינהליים מתורגמים לאנגלית. קליפת קוקוס זרוקה על הארץ, משכה את תשומת ליבי מסיבה לא ברורה. רגע אחר כך נתקלתי בשורה הבאה: "קְלִפַּת קוֹקוֹס נִזְרֶקֶת, פּוֹגַעַת". זה היה הרגע שבו פגשתי בשיר של סירי גונסינגה.
סירי גונסינגה (1925–2017) לא היה רק משורר. הוא היה כוח של שינוי. היסטוריון אמנות, מבקר ספרות, במאי תיאטרון, אבל מעל הכל מהפכן. נולד בקגאלה, למד בסורבון, לימד בקנדה, ובשנות החמישים עשה את מה שאיש לא העז - הוא שבר את השירה הסינהלית הקלאסית. במקום חרוזים ומשקל קבועים, הציג שירה חופשית שהתבססה על השראה מודרניסטית מערבית. במובן מסוים, הוא עשה למודרניזם הסרי-לנקי מה שעמיחי עשה למודרניזם הישראלי - הביא את השפה היומיומית אל השירה הגבוהה.
האוסף "Mas Lē Näti Äṭa" - "עצמות ללא בשר" או "עצמות מולבנות" (לא תורגם לעברית) משנת 1956 היכה גלים, גם בתוכן וגם בשפה. היא הייתה יומיומית, ישירה ולעיתים אפילו גסה. זה היה משהו חדש באי.
"Dirty Dishwater" מתחיל בדימוי מפתיע - המוח שלנו הוא מטבח, והידע שאנחנו רוכשים הוא מי שטיפת כלים מלוכלכים. גונסינגה לא מפחד מהדימוי הזה וצולל ישר פנימה. הוא מתאר את עצמו כמי שמתרפס וגומע שאריות מסריחות, מוקף עורבים שחורים, נפגע מקליפת קוקוס שמישהו זרק.
השיר מתחיל מדימויים מאוד מקומיים. עורבים שחורים שמקהילים בסרי לנקה מזוהים עם טיהור ומוות, וקליפות קוקוס שמפוזרות בכל רחוב הן חלק בלתי נפרד מנופי האי. ועדיין, גונסינגה מייצר שאלה אוניברסלית. מי מאיתנו לא חש פעם שהידע שהוא צרך הוא בעצם זבל? מי לא הרגיש תקוע במערבולת של מידע שלא מזין אותו באמת?
יש במבנה השיר משהו שמזכיר את "The Waste Land" של ט.ס.אליוט - התמונות המקוטעות, הדימויים הארציים. הביקורת החדה על התרבות שלנו. גם גונסינגה מציג לנו נוף שבור, אבל עושה את זה דרך המטבח (הסרי-לנקי).
באותו אחר צהריים בטרינקומאלי, אחרי שסיימתי לקרוא את השיר, הבחנתי במוכרת בדוכן הפירות. היא רכנה מעל גיגית מלאה במים עכורים - מי שטיפת הכלים שלה. פתאום הבנתי שאני יושב באמצע השיר. הקליפות סביבי, הקוקוס בידי, הקשית בפי, והמחשבה על הידע הרעיל שאני בולע כל יום (מיד אחר כך עברתי לעלעל בחדשות).
גונסינגה מאלץ אותנו להביט ברפש, ולשאול אם אנחנו מסוגלים להמשיך לגמוע אותו.
