מכת בכורות? חינגת הראינוע בציון נפתחה - כרגיל במחוזותינו בשנים האחרונות - בתסמינים קשים של בידוד בינ"ל: החבר ראדו ג'ודה ("מין חסר מזל או פורנו משוגעים") החרים, החבר נ. לפיד אמר מול קהל אדיש ומנומנם שהיה מחרים אלמלא היה ישראלי (כפי שגילה, מסתבר, כבר בילדותו המוקדמת).
טקס הבריכה המסורתי בבריכת הסולטן כלל הצהרות חשובות וסוחפות מאת הגברת מדאם פון וונדר-וומן ואדון משה ליאון (סופר-מן?). וידע כל נער ונערה מן העבריים כי יש מי ששומר על הגחלת האמנותית בוערת. ברצינות, האם עצם העובדה שפסטיבל הראינוע הגדול בארץ מתקיים בציון אומרת שאנחנו צריכים להסכין עם וונדר וומן ומשה ליאון (וונדר-מי?) כמי שמברך על הסרטים שלנו? אמת, אמת: לא הכל בכי רע - לפחות הואיל בטובו לעלות לרגל גם במאי בינלאומי אחד - הו דשנג הסיני, .M.A לאנתרופולגיה מבייג'ינג (באמת!) שזהו סרט הביכורים שלו ("האני"). למיטב הבנתי הוא הבמאי הבינלאומי היחידי שהגיע להיטמע בקרב האוכלוסיה הירושלמית, מה שהיה קצת קשה - בשל לוק נערי-שאולין, והעובדה שהוא לא דובר אלא סינית. ובא לציון גואל.
לפחות סרט הפתיחה, "ערך סנטימנטלי" (יואכים טרייר, "האיש הגרוע בעולם") אכן סיפק את הסחורה: דרך סיפורו של בית ישן בנורווגיה, דרך סיפורו של אב, שהיה פעם ילד, ושל אמו ושל בנותיו, שאחת מהן כבר אמא בעצמה והשניה משחקת את "מדיאה" בתיאטרון הנורווגי הלאומי, הסרט מנסה (ומצליח) לשרטט ולשקף – מה הם הדברים שאנו מעניקים להם, בחיים, את הרגש, והם בתורם מרכיבים לנו את החיים (רמז: כנות אמנותיות, משפחה, מערכות יחסים באופן כללי, כישלונות ואכזבות). סרט כנה וריאליסטי בעל מקדם סנטימנטלי גבוה, שדובר את שפת 2025 בבחינת 1975, וחוקר את מה שסרטים טובים חוקרים – דהיינו, החיים עצמם.
הערה מתודולוגית: שתי אמות המידה היחידות לסרטים הן אמת וסטייל – וכל השאר בולשיט (מיותר לציין כי אמת היא לא "העובדות" – אלא מה שמאחוריהן. ורנר הרצוג מתייחס אליה בתור "אמת אקסטטית"). זהו המדד היחיד על פיו בחנתי את הסרטים, אבל לאמיתו של דבר מרבית הסרטים מדשדשים בשדה סמנטי של מילים כמו "חמוד", "אהבתי את עבודת המצלמה" או המפורסם ביותר: "מוניקה בלוצ'י היתה מעולה, אבל כל השאר לא משהו". סרטים כאלו מהווים כשלושת הרבעים מכל פסטיבל – בשביל ללמוד עליהם ניתן לסור לדוכן העיתונים הקרוב לביתכם (במידה והוא עדיין שם; מזמן לא יצאתי מהסינמטק). אכן, מן המפורסמות הוא כי המשקל היחסי של הבולשיט (במובן שהטעין אותו לעולמי עד אותו הארי פרנקפורט) נמצא ביחס ישר לכמות הסרטים היוצאים מדי שנה; ובכל זאת, על מנת להגיד מאילו סרטים הרוח האנושית האפולונית בכל זאת יכולה לרוות מעט נחת (הסכנה להשתטח אפיים ארצה גדולה מתמיד), נתמקד פה בכמה סרטים חדשים וטובים ש, ובכן, באמת שווה לדבר עליהם.
ב"בתים" של הבמאית הישראלית ורוניקה ניקול טטלבאום, אנחנו רואים את סשה, צעיר.ה א-בינארית, משוטטת ברחבי צפת, עיר ילדותה - אליה עלתה בצעירותה מברית המועצות. תחילת המסע מתרחשת באווירה בודדה וזרה – רחובות שוממים, לינה במכונית, ארוחות מוכנות מהסופר. התפנית מתרחשת כאשר לעת שחר מופיע כלב יפה על גג המכונית שלה, שלטענתה אינו אלא כלב המשפחה שמת לפני הרבה שנים. באותו מעמד היא גם פוגשת את אנה, אמנית קווירית שמאכלסת את הבית בו היא עצמה גרה פעם. על רקע רחובות ובתים ישנים, עבודת קילוף מרשימה של הדמות הראשית, היא צוללת אל עבר עימות עם השדים מן העבר שמסרבים להרפות. דרך עבודת מצלמה טרקובסקאית בשחור-לבן והרבה שוטים שקטים ומהורהרים, העיר צפת הופכת לארכיון שבו גנוזים הזכרונות של סשה. היא משמשת כ"עבר" וכנקודה הפוקאלית אשר ביחס אליה הכל נמדד, ואליה מגיע ה"הווה" (בדמות סשה) ומן המתח הזה נולד "החיפוש בעקבות" - המנסה להעלות מן האוב את אותם דברים חמקמקים, בנים-בלי-שם שמסתתרים במעמקי נפשה. הסרט מתרחש במימד גבוה יותר מן חיי היום-יום, ועצמים נעים בו במסלוליהם היחידניים, אמנם פוגשים זה בזה, אך ככלות הכל מעבירים את חייהם במרחב שהוא בודד ודיסקרטי. כך "ההווה" של סשה מוצג כמעין טאבולה ראסה, שהצופה כותב עליו במהלך הצפייה (יש גם שילוב של קטעי וידאו כמו-ישנים מתקופת הילדות). סרט פואטי וייחודי, שקיבל ביקורות טובות בפסטיבל ברלין. סרט ישראלי נוסף שעורר סקרנות רבה הוא "נאנדאורי", המתרחש על רקע הרי הקווקז – אך הוא חמק מהר מן הפסטיבל ולא הזדמן לח"מ לראותו.
מי שנכנס לסרט でっちあげ 殺人教師と呼ばれた男 ("משפט ההבלים") של טקאשי מיאקה ("אודישן") יצא מופתע: שום יד\רגל לא מבותרת לאף אחת מהדמויות, ומהבחינה הזאת הוא נמנה על הסרטים היותר עדינים שלו. מדובר בדרמת בית משפט בה מורה אכזרי (או טוב לב עד מאוד) מתעלל – בכל זאת, טקאשי מיאקה - בילד יפני חמוד (או זדוני ואפל). כשהילד, טאקוטו, חוזר הביתה עם חבלות חמורות העניין מקים שערוריה ציבורית, מתגלגל מהר לפתחו של בית המשפט וכל השדים יוצאים מרבצם. מותחן רציני + אמירה חברתית נוקבת על הנטייה שלנו לבחור אמת וללכת שבי אחריה, ולהתחמק בכל מחיר מחשבון נפש. לא לפספס.
סרט דוקו נוסף שעושה כבוד לאמנות השביעית הוא "וידאו טייפ" – דוקומנטרי בן 3 שעות, שהוא למעשה עיון כמעט אקדמי הדן בעלייתן ונפילן של ספריות הוידאו ושל הוידאו-קַאסֶט בכלל, החל מתחילת עידן השעתוק הדיגיטלי ועד החיים שלהן היום - בסרטים שרוצים להתחקות אחר המציאות משנות השמונים ועד שני הקצוות של תחילת המילניום. לאחר שעברו על כטריליון מקרים של ייצוג ספרית וידאו בסרטים אמריקאים, על כל פרק של סיינפלד וכו', הם מביאים סרט ארוך ומקיף הכולל מבחר אינסופי של פוטג' מלווה במוזיקה קצבית, המשחק על הרגש הנוסטלגי ומצליח להפיח בו חיים מחודשים ולגלות את כל מה שלא זכרת ששכחת פעם שידעת. למשל, מוכרים בחנויות וידאו: קווים לדמותם ולאתוס בכור-השטן שמלווה אותם, והתפקיד שלהם בתור מבקרי סרטים וואן-און-וואן; היחס החשדני לוידאו-טייפ כטכנולוגיה עתידנית ושטנית, שתחלחל אל ביתנו ותשלשל על נשמתנו (בסרטים כמו "וידאודרום" (קרוננברג) "זרע השטן" (דיוויד קמל)). כמו שצלם טוב, לפני שיתנסה במצלמה דיגיטלית משוכללת, מוטב שידע לתפעל את ה-אס.אל.אר הישנה של אבא, כך הסרט הזה מומלץ לכל קולנוען בהווה או to be שרוצה להשכיל בצורה נרחבת אודות כל הדגמים של וידאו-טייפ פנסוניק או פיליפס, או פשוט מתגעגע למצלול של האותיות VHS. הסרט יספק לו סקירה נרחבת החל מלידתן אי-שם בסוף שנות ה-50, דרך הצריבות הביתיות (כן, הרבה פורנו), ספריות וידאו מחתרתיות, עד בלוקבאסטר והביתה.
כרגיל, זכינו לבחירה מעניינת של סרטי עבר (שנה שעברה כיכב סרט הקאלט "קרב בגן עדן"), והשנה:
הגלולה, דוד פרלוב
המנסרים מטקסס (בעקבות הדוקו הרשמי מפסטיבל ונציה, "תגובת שרשרת", שגם מומלץ כלשעצמו)
בלדה טריסטה, אלכס דה לה איגלסיה
הנוסע, אנטוניוני
סיכומו של דבר - מרבית הסרטים היו סולד אאוט, ואף שהפסטיבל ידע ימים טובים יותר, הוא ממשיך לתפקד לאורך כל ימי הפסטיבל כמקום החם בעיר (בעיקר בערבים). נשאלת השאלה – לאן כולם מתעופפים ב-27 ליולי, ועד תחילת יולי בשנה הבאה, 11 חודשים בהם הסינמטק עומד שומם? פסטיבל הקולנוע בירושלים משול לאותו ריקוד מקאברי זה, כאשר גוף מת לפתע מתעורר ומתחיל לרקוד. כמה זמן זה יכול להימשך?
הכותב עובד כמקרין בסינמטק ירושלים.
הגלולה של פרלוב לא הגלגול.